כלה. לא יחשוב עוד שישלח על משך ג״י אלא לגמרי יציאה לחרות :
גרש יגרש. לא יתלה ברצונכם כאשר הבין עד כה ממכת ערוב ואילך לעשות נ״ר לישראל אלא עתה יהי׳ נענה מפני ה׳ כמש״כ לעיל י׳ ג׳ בפי׳ לענות מפני. ואם כן בע״כ של ישראל יראה שיצאו מרשותו כדי לעבוד את ה׳:
באזני העם. נתבאר בספר בראשית ר״פ ויגש דכ״פ מורה לשון באזני שלא יהיה נשמע לאחרים זולתם:
וישאלו. שכל מצרים לא ידעו מחשבת פרעה ודבריו למשה וכסבורים שעוד ישובו למצרים וכמש״כ לעיל ז׳ ה׳. ובספר במדבר ר״פ מסעי. מש״ה השאילום ולא היה בזה שמץ עולה שהרי בדין היה להקב״ה לצוות לבוז ג״כ אלא שרצונו ית׳ היה שיהי׳ בזה האופן כדי שירדפו אח״כ אחרי ישראל. וכדי שיצאו ישראל בחפזון כמש״כ להלן י״ב י״א. ובס׳ דברים ט״ז ג׳ נתבאר יותר. ודעת אלהים אין חקר:
איש מאת רעהו וגו׳. לעיל ג׳ כ״ב כתיב ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה. שאז היו הדברים שיצאו מיד ולא היה התרועעות לישראל עם אנשי מצרים רק עם שכנות. אבל כאשר עלה כי לא נגאלו עד שהשהה י״ב חודש שהיה משפט מצרים וממכת ערוב ואילך השיגו התרועעות הרבה ולא עוד אלא במכת חשך שלא קמו איש מתחתיו ג״י והאיך התענו כולם ג׳ ימים. אלא ישראל שהיה אור במושבותם הושיטו להם מזון וכל ההכרחי ובזה השיגו ישראל חן גדול בעיניהם:
וכלי זהב. ולא כתיב ושמלות כדכתיב שם ולהלן י״ב ל״ה דשמלה ללבוש א״א לשאול מאיזה ריע. שאין הגופות סובלין הלבשת אדם אחר. אם לא ממי שרגיל עמו ביותר כמו שכנות. מש״ה שם שמדבר רק בשכנות כתיב ושמלות ג״כ. ולא כאן שמדבר בריע לבד:
גם האיש משה. אע״ג שעשה להם רעה רבה:
גדול מאוד וגו׳ בעיני עבדי פרעה. שהמה כבר הסכימו שיצאו ישראל. ופרעה מקשה לבו בחנם. ומכ״מ ראו כי משה מזדרז להעתיר וחס עליהם מאד. בזה נתגדל כבודו בעיניהם:
ובעיני העם. אע״ג שהמה לא ידעו מכ״ז שנדברו פרעה ומשה. בכ״ז הבינו גם כן בגדולתו :
כחצות הלילה. כבר כ׳ הרמב״ן דלא בלילה שאחר היום הזה שהוא מדבר. אלא באיזה לילה שיעלה לרצון אבל הדבור היה באותו המעמד של מכת חושך כמה ימים לפני מ״ב :
אני יוצא. אני עובר או אני יורד מיבעי. אלא יש בזה כונה שניה ללמדנו על אופן הנגף דלפי הידוע היה ע״י משחית לחבל. והכי פשוט בלשון חז״ל כיון שניתן רשות למשחית כו׳. וא״כ קשה. שהרי מבואר במש״כ ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ולא מלאך ולא שרף כידוע. וכבר עמדו הראשונים ז״ל ע״ז. אבל הענין הוא כמו מלך שמרדה בו מדינה וכשכבשה והכניעה והוחלט אצלו להמית המורדים. אולם ידוע שלא מרדו בו פחותי ערך אשר דבר אין להם בהליכות המדינה. ולמה זה ימיתם בחנם. ואם ישלח חילו להרוג המורדים לבד. איך יבחנו מי זה שהיה מתברך למרוד ומי הוא שפל בנפשו ואין לו דעת ע״ז ע״כ התחכם לצוות לאמר. הנה המלך בכבודו יבא אל המדינה ומי זה שר ונגיד יצא לקראתו לכבדו ולכפר פניו. ואז ידעו שרי המלך ואנשי חילו להרוג את כל היוצאים. ומי שאין בלבו התנשאות למרידה אינו חושב ביציאתו לקראת המלך שיהא לכבודו ורצונו וגם א״צ לכפר פניו לכן אינו יוצא נמצא ההורגים המה מחבלים ולא המלך. אבל מה גרם לדבר אור פני מלך בכבודו. ואם היה משלח איזה שר לא היו יוצאים לקראתו אלא גדולי המדינה כערכו ולא מי שגדול ממנו ולא היה נהרג. כך יש לדעת דכמו כל כחות הקדושה מתפעלים וניזונים באור פני מלך מלכי המלכים הקב״ה. כך כל כחות הטומאה אין מקור חיותם בא אלא ממקור עליון ית׳. ולזה ההוראה באו שני שעירי יוה״כ א׳ לשם וא׳ לעזאזל שניהם שוין במצותן. אע״ג שזה לקדושה וזה להיפך. ללמדנו שמקור חיות כל הנברא ממקור אחד יוצאים אלא שזה מתפשט לסטרא דקדושה וזה יורד ומתפשט לסטרא דטומאה. וא״כ בגלוי שכינה במקומם הכל מתפעלים ויוצאים לקראת מלך חיים ית׳. וכאשר עבר ה׳ בא״מ יצאו כל כחות הרוחנים בטומאה למצוא שפע חזון כח הרוחני שלו. וכאשר חל עליהם שפע התגלות ה׳ והם אינם ראוים לכך. ע״כ ניזוקו ע״י מחבלים כטבע הקדושה בשעה שהיא למשא על המורגש משום שאינו ראוי לכך אפילו מי שהוא מסטרא דקדושה כמו משה רבינו בשעה שנפגש מהתגלות כבודו ית׳ והוא לא הכין עצמו לכך כמש״כ לעיל ד׳ כ״ד. וע׳ מש״כ להלן כ״ג י״א בנו״א. כש״כ אנשי מצרים. נמצא העברת ה׳ בעצמו ובכבודו ית׳ שהיה שלא בטבע. הוא הגורם הטבעי שימותו כל הנרגשים בהתגלות זו. ובזה עלה שימותו כל בכורי מצרים וכל ראש שבהם אפילו הוא מאומה אחרת כמש״כ להלן י״ב כ״ט. ואם היה התגלות כבוד קדושת מלאך או שרף לא היה מתפעל לקראתו כל כחות אלא מי שהוא כערכו בכח הטומאה כי זה נגד זה עשה האלהים. הא מיהא נרמז בלשון אני יוצא. כונה כפולה. היינו התגלות כבודו ית׳. ואני היינו ישיות שלי שיש בכל דבר יוצא לקראתי:
בתוך מצרים. באמצע מצרים. ולא בגושן שהוא גבול מצרים ג״כ ובזה תהי שולטת המכה מכל צד בשוה. ובזה.
ומת כל בכור. כל אופני בכורה יש כח רוחני חזק. יותר מפשוט. ובזה מתחזק כח הקדושה או כח הטומאה שעליו:
מבכור פרעה וגו׳. הוא בכור לאב. והוא הנקרא בתהלים ע״ח ראשית אונים באהלי חם. וכתיב מבכר חסר. שפרעה עצמו היה בכור ולא מת. א״כ לא כל בכור פרעה מתו:
עד בכור השפחה. הוא בכור לאם. וע״ז כתיב ויך כל בכור במצרים. וע׳ להלן י״ב כ״ט:
אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסיף. ידוע הזרות שבזה הלשון שעירבב ל״ז עם ל״נ. וע׳ ת״י וראב״ע והספורנו. והנראה דלא קאי על הצעקה שתהי׳ גדולה כ״כ. אלא שכך תהיה הצעקה אשר כמהו וגו׳. היינו שיצעקו כי מכה כזו לא נהיתה. והנה תניא במכילתא בא פ״ז למדנו שע״ז לוקה בארבעה דרכים ועובדיה בשלשה במכה ובהשחתה ובמגפה. למדנו שלא מתו כל הבכורים בב״א כעין מכת סנחריב וחילו. אלא הוכו בתחלואים רעים ונשחתה צורתם עד שמתו במיתה משונה. ומעתה יובן שמש״ה עירבב המקרא ל״ז עם ל״נ. ללמדנו שהמכה היתה באה כעין דבר ממש שהוא בל״ז וגם מחלה משונה המכונה בל״נ:
לא יחרץ כלב לשונו. דטבע הכלב שחורץ לשונו אם בא איש שלא יכירנו לחצר אדוניו. וגם מיוחד טבע הכלב להכיר איזה דבר רוחני כדאי׳ בב״ק ד״ס ב׳ כלבים בוכים מלה״מ בא לעיר כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר. וא״כ בלא ספק שהכלבים הרגישו כח התגלות השכינה בארץ. והנה היה בכלל ב״י כמה רשעים שיצאו ממצרים כמו שיבואר להלן י״ב כ״ו. וא״כ לא היו ראוים להיות במצרים בשעה זו. וכאשר הלכו היה ראוי לכלבים לחרוץ לשונם עליהם אבל בשביל כבוד ישראל לא יחרץ כלב לשונו. ולא תקשה הא נזהרו שלא לצאת איש מפתח ביתו. שהרי יבואר להלן י״ב כ״ב שלא הוזהרו אלא זקני ישראל. ולא כל המון:
אשר יפלה ה׳ בין מצרים ובין ישראל. כבר נתבאר כ״פ דבכ״מ דכתיב בין ובין. יש אמצעי בין שתי הקצוות. וכן הפי׳ כאן דמצרים ניגפו לגמרי וישראל הכשרים ראוים היו לאותו נס מצד עצמם. והיו ג״כ רשעים שלא היו ראוים הרי הם אמצעים בין הקצוות. ומכ״מ יהיו ניצולים להיות לצוותא לצדיקים כמו שיבואר. ותדעון בזה שלא יחרץ כלב לשונו לשום אדם. כמה הפלגת ההבדל בין מצרים ובין ישראל החביבים עד אשר אפילו צוותא שלהם יקר בעיני ה׳. משא״כ שאר אוה״ע אפילו מי שלא היה בכור ולא הרגיש גלוי שכינה. אך אם היה רשע כ״כ שראוי היה להפקד במה״ד ניגף על חטאיו או השיג קול חריצת כלבים כאמור. ואמר כאן בלשון למען תדעון בל״ר לא כמו עד כה. לפי שעד כה לא השיגו כל מצרים זה הידיעה כמו פרעה כמש״כ שם. אבל כאן הכירו הכל הבדל מעלת ישראל בעיני ה׳:
כל עבדיך. לפי הדרש בזבחים דק״ב אמר כך בשביל כבוד המלוכה. דבאמת ירד גם פרעה בעצמו כדכתיב ויקרא למשה ולאהרן לילה. וכ״ה ברבה פי״ח. ואע״ג שהיה אפשר לפרש ויקרא למשה וגו׳ ע״י שלוחו קרא אותם לביתו כמו לעיל כ״פ. פשיטא לחז״ל שא״א לפרש הכי. שהרי מוזהרים היו משה ואהרן לבלי לצאת מפתח בתיהם עד הבקר. וא״כ מפרשי הא דדייק משה לומר ואתם לא תצאו וגו׳. לאפוקי המון ישראל וכמו שיבואר שם. אכן לפי הפשט י״ל דדיוק ואתם וגו׳ לאפוקי משה ואהרן שהם לא יראו מהמשחיתים לחבל:
אלה. גדולי המדינה העומדים לפני פרעה וכדתניא באדר״נ שהבאתי לעיל ג׳:
והשתחוו לי. סתם השתחויה משמע בתחנה ובקשה כמש״כ בס׳ בראשית כ״ד כ״ו בשם הירוש׳. והכי איתא בת״א ובת״י כאן ויבעון מני:
צא אתה וגו׳. שיבקשוהו לצאת תומ״י מפני רוב פחד שלא יהיה להם למזכיר עון כמש״כ לעיל:
אשר ברגליך. ההולכים אחריך. ובאו בזה להרשות כל ערב רב ממצרים שיצאו ג״כ עמם:
ויצא מעם פרעה בחרי אף. פרש״י על שאמר לו אל תוסף ראות פני. וקשה לי א״כ היה בכל השעה ההיא בכעס. ואיך חלה עליו רוה״ק ושמע כל דבר ה׳. אלא נראה דמשה ואהרן הסבירו לו כל המאמר והוא לא רצה לשמוע כלל. וע״ז יצא בחרון אף. מש״ה ויאמר וגו׳:
לא ישמע אליכם פרעה. מה שאתם מדברים אל פרעה. הוא לא ישמע כלל לא משום שהוא מיקל בכבודכם אלא כך הקשיתי את לבו שלא ישמע כלל:
למען רבות מופתי בארץ מצרים. כפרש״י להגיע למכת בכורות וקריעת י״ס. ואלו שמע והתבונן היטב בזה המאמר היה יצא לבו לשמוע מות בנו הבכור שהוא קשה מהכל כמש״כ לעיל ד׳ כ״ב:
ומשה ואהרן עשו את כל המופתים וגו׳. היה ראוי לכתוב זה המקרא אחר מכת חשך שהרי במכת בכורות לא עשו מאומה. אלא שגם אזהרה זו להגיד לפרעה כי ימות בנו הבכור היה מופת בפ״ע כמש״כ שם מש״ה אחר אותה אזהרה פירש הכתוב מה שעשו משה ואהרן:
ויחזק ה׳ וגו׳. בלי שום טעם וסיבה אלא חיזוק הלב בדרך פלא:
מארצו. לא מיבעי שלא אבה להוציאם לחרות אלא אפי׳ יציאה מקומית לאיזה ימים לא אבה בעקשות הלב. ובא הכתוב להגדיל הפלא לפנינו. ללמדנו כמה מתעלל ה׳ עם רשעים להעבירם ע״ד אנושי כדי להוסיף לחטוא ולפתוח להם פתח להמציא עונם כדי לאבדם:
